Scan barcode
Reviews tagging 'Ableism'
Furiously Happy: A Funny Book about Horrible Things by Jenny Lawson
1 review
yaelm's review
challenging
dark
emotional
funny
hopeful
reflective
sad
tense
4.0
זה קצת מצחיק להתחיל ככה ביקורת חיובית, אבל האמת היא שכ-ספר- (אודיובוק, אבל נו, ספר), הטקסט הזה של ג׳ני לואוסון (שהוא הראשון שלה שקראתי והשני שהיא כתבה סה״כ) פחות עבד לי - ההומור לא מכוון בדיוק לתדר שלי אז לא הצחיק אותי, ומבחינה כמותית הרגשתי שהוא מציף מאוד את מה שהכותבת ניסתה להגיד. גם הנימה המעט עזרה עצמי-אית של חלקים (יחסית קטנים) ממנו פחות לטעמי
אז למה זו ביקורת חיובית והמלצת קריאה בכל זאת? כי בחלקים בהם לא הרגשתי שהיא מתאמצת נורא להיות הבנאדם הכי Quirky ומצחיקי בסביבה (חברה טובה שאולי קוראת את זה עכשיו הגדירה את זה בעבר כ״אנשים שמשועבדים לדיקטטורה של הדחקה״ ומאז ההגדרה הנפלאה הזו מלווה אותי), זה ספר מעורר הזדהות בצורה יוצאת דופן, שמשקף בצורה מאוד מוצלחת (בעיניי) את החיים עם דיכאון וחרדה ואולי איזו מחלה כרונית או שבע. הוא נוגע בצורה כנה להפליא בנקודות הבושה וההלקאה העצמית, הוא רואה את נקודות היציאה ממשברים (אבל לא עושה לזה אידאליזציה, עדיין חרא כשחרא 🙂 ) וגם את החשיבות של קהילת אנשים ״שלך״ שמרגישים את אותו הדבר ומבינים אותך.
הכותבת מדברת בחלקים גדולים מהטקסט ישירות עם הקהל שלה, עוקבות ועוקבי הבלוג, ובאמת שהוא הרבה יותר הגיוני מבחינתי עכשיו כשאני יודעת שהוא מבוסס בחלקו על פוסטים שהיא פרסמה בנפרד (ואולי בהקשבה לא רציפה גם ההומור היה מוצלח יותר מבחינתי, יש סיכוי טוב שזה בעיקר המינון. לגמרי יכולה לדמיין את עצמי קוראת את הפוסטים שלה כמה פעמים בשבוע וצוחקת). מבחינה זו גם הטון שהוא קצת עזרה עצמית-אית הרבה יותר הגיוני כשמבינות שהיא מדברת עם ומעודדת את הקהילה שלה.
אם אתןם מכירותים את הכותבת ואוהבותים את הכתיבה וההומור שלה, אני ממש ממליצה בלי למצמץ. אם לא, אני בכל זאת ממליצה. קודם כל, כי אולי ההומור מסתדר עם שלכןם (מכירה פה כמה קוראותים שצחקו בקול תוך כדי הקריאה, לפי ביקורות בגודרידס), ואם לא - החלקים שבין לבין עדיין שווים את זה, לטעמי. יש לי המלצה גם על פרק ספציפי אחד שהוא פוסט בבלוג שלה.
אז למה זו ביקורת חיובית והמלצת קריאה בכל זאת? כי בחלקים בהם לא הרגשתי שהיא מתאמצת נורא להיות הבנאדם הכי Quirky ומצחיקי בסביבה (חברה טובה שאולי קוראת את זה עכשיו הגדירה את זה בעבר כ״אנשים שמשועבדים לדיקטטורה של הדחקה״ ומאז ההגדרה הנפלאה הזו מלווה אותי), זה ספר מעורר הזדהות בצורה יוצאת דופן, שמשקף בצורה מאוד מוצלחת (בעיניי) את החיים עם דיכאון וחרדה ואולי איזו מחלה כרונית או שבע. הוא נוגע בצורה כנה להפליא בנקודות הבושה וההלקאה העצמית, הוא רואה את נקודות היציאה ממשברים (אבל לא עושה לזה אידאליזציה, עדיין חרא כשחרא 🙂 ) וגם את החשיבות של קהילת אנשים ״שלך״ שמרגישים את אותו הדבר ומבינים אותך.
הכותבת מדברת בחלקים גדולים מהטקסט ישירות עם הקהל שלה, עוקבות ועוקבי הבלוג, ובאמת שהוא הרבה יותר הגיוני מבחינתי עכשיו כשאני יודעת שהוא מבוסס בחלקו על פוסטים שהיא פרסמה בנפרד (ואולי בהקשבה לא רציפה גם ההומור היה מוצלח יותר מבחינתי, יש סיכוי טוב שזה בעיקר המינון. לגמרי יכולה לדמיין את עצמי קוראת את הפוסטים שלה כמה פעמים בשבוע וצוחקת). מבחינה זו גם הטון שהוא קצת עזרה עצמית-אית הרבה יותר הגיוני כשמבינות שהיא מדברת עם ומעודדת את הקהילה שלה.
אם אתןם מכירותים את הכותבת ואוהבותים את הכתיבה וההומור שלה, אני ממש ממליצה בלי למצמץ. אם לא, אני בכל זאת ממליצה. קודם כל, כי אולי ההומור מסתדר עם שלכןם (מכירה פה כמה קוראותים שצחקו בקול תוך כדי הקריאה, לפי ביקורות בגודרידס), ואם לא - החלקים שבין לבין עדיין שווים את זה, לטעמי. יש לי המלצה גם על פרק ספציפי אחד שהוא פוסט בבלוג שלה.
Content Warnings
Graphic: Chronic illness, Mental illness, Self harm, Animal death, Panic attacks/disorders, Suicidal thoughts, and Ableism
More...