Scan barcode
A review by cordillia
The Velvet Hours by Alyson Richman
2.0
אכזבה גדולה. אחרי כל הסופרלטיבים, לא ציפיתי לרומן כל כך שטחי במסווה של רומן היסטורי.
אכן, הסיפור החדשותי העומד מאחורי הרומן שטוותה אליסון ריצ'מן - מעניין ומסעיר, אך כדי להתרשם ממנו ומהציור המופלא שצייר ג'ובאני בולדיני, די לחפש מידע בגוגל אודות הדירה הפריזאית שננטשה למשך 70 שנה והתגלתה לפתע בשנת 2010.
הרומן של ריצ'מן לטעמי זול ומקושקש. לא אהבתי את שתי הדמויות הראשיות: מרת דה פלוריאן מתוארת כאשה נרקיסיסטית, חובבת יופי ותענוגות, אשר השיגה את עושרה ואת כל הישגיה בחיים באמצעות גופה, יופיה, וכישורי הפיתוי והקסם האישי שלה. לדעתה האומללות הגדולה ביותר עבור אשה היא להיוולד לא יפה, וקשה להימנע מהמחשבה כי גם הקשר הבוסרי שנובט בינה לבין נכדתה סולאנג' לא היה מבשיל לולא היתה סולאנג' נערה יפהפיה, לשביעות רצון סבתה.
סולאנג', הדמות הראשית השניה, נושאת חן בעיני סבתה, לא רק בשל יופיה, אלא גם בשל העובדה כי הקשר בין השתיים מבוסס על הערצה חד צדדית של סולאנג' לסבתה, ועל כך שלאורך התקופה הקצרה בה השתיים בקשר, סולאנג' יושבת מול סבתה, מקשיבה לסיפורי ההצלחה של סבתה בעולם האהבה, המין, אספנות האומנות, והעושר, ורק מתלהבת מסבתה, כותבת בשצף קצף את סיפורה של סבתה במחברתה האישית (על מנת להפכו לרומן בבוא העת) ושתי הנשים היפהפיות יושבות יחד ומעריצות בעיניים חולמניות את מרת דה פלוריאן, הקורטיזנה המהממת ואהובת הגברים. איזה בסיס נפלא לקשר בין סבתא לנכדה.
מעבר לכך, סולאנג' היא דמות משעממת עד מוות. היא מספרת כמחצית מהסיפור בגוף ראשון, אך איננו יודעים עליה דבר. היא אף פעם לא מתווכחת על שום דבר, לא נלחמת, לא יוזמת, לא מביעה רגשות סוערים. היא ילדה טובה, מושלמת וחמודה, שכולם אוהבים, והיצור המשעמם ביותר עלי אדמות.
זה הספר הראשון של אליסון ריצ'מן שקראתי. איני יודעת אם ספריה הקודמים טובים יותר, אך לפחות לפי הספר הזה, מדובר בסופרת שלא יודעת להסעיר את הקורא, לרגש ולטלטל. יצאתי אדישה ומאוכזבת.
אכן, הסיפור החדשותי העומד מאחורי הרומן שטוותה אליסון ריצ'מן - מעניין ומסעיר, אך כדי להתרשם ממנו ומהציור המופלא שצייר ג'ובאני בולדיני, די לחפש מידע בגוגל אודות הדירה הפריזאית שננטשה למשך 70 שנה והתגלתה לפתע בשנת 2010.
הרומן של ריצ'מן לטעמי זול ומקושקש. לא אהבתי את שתי הדמויות הראשיות: מרת דה פלוריאן מתוארת כאשה נרקיסיסטית, חובבת יופי ותענוגות, אשר השיגה את עושרה ואת כל הישגיה בחיים באמצעות גופה, יופיה, וכישורי הפיתוי והקסם האישי שלה. לדעתה האומללות הגדולה ביותר עבור אשה היא להיוולד לא יפה, וקשה להימנע מהמחשבה כי גם הקשר הבוסרי שנובט בינה לבין נכדתה סולאנג' לא היה מבשיל לולא היתה סולאנג' נערה יפהפיה, לשביעות רצון סבתה.
סולאנג', הדמות הראשית השניה, נושאת חן בעיני סבתה, לא רק בשל יופיה, אלא גם בשל העובדה כי הקשר בין השתיים מבוסס על הערצה חד צדדית של סולאנג' לסבתה, ועל כך שלאורך התקופה הקצרה בה השתיים בקשר, סולאנג' יושבת מול סבתה, מקשיבה לסיפורי ההצלחה של סבתה בעולם האהבה, המין, אספנות האומנות, והעושר, ורק מתלהבת מסבתה, כותבת בשצף קצף את סיפורה של סבתה במחברתה האישית (על מנת להפכו לרומן בבוא העת) ושתי הנשים היפהפיות יושבות יחד ומעריצות בעיניים חולמניות את מרת דה פלוריאן, הקורטיזנה המהממת ואהובת הגברים. איזה בסיס נפלא לקשר בין סבתא לנכדה.
מעבר לכך, סולאנג' היא דמות משעממת עד מוות. היא מספרת כמחצית מהסיפור בגוף ראשון, אך איננו יודעים עליה דבר. היא אף פעם לא מתווכחת על שום דבר, לא נלחמת, לא יוזמת, לא מביעה רגשות סוערים. היא ילדה טובה, מושלמת וחמודה, שכולם אוהבים, והיצור המשעמם ביותר עלי אדמות.
זה הספר הראשון של אליסון ריצ'מן שקראתי. איני יודעת אם ספריה הקודמים טובים יותר, אך לפחות לפי הספר הזה, מדובר בסופרת שלא יודעת להסעיר את הקורא, לרגש ולטלטל. יצאתי אדישה ומאוכזבת.