Scan barcode
jscmrc's review against another edition
emotional
hopeful
reflective
sad
medium-paced
- Plot- or character-driven? Character
- Strong character development? No
- Loveable characters? Yes
- Diverse cast of characters? No
- Flaws of characters a main focus? Yes
4.25
corallig's review against another edition
4.5
"Churchill hatte keine Angst vor Mädchen. Überhaupt hatte er keine Angst vor dem Leben, trat ihm mit entblößter Brust, mit ausholenden Handbewegungen und offenen Schnürsenkeln entgegen, und insgeheim wusste ich, dass ich niemals genau wie er sein würde, glaubte aber, oder wollte glauben, dass nach und nach, allein durch die vielen Stunden, die wir zusammen verbrachten, etwas von seinem Lebenshunger auch an mir hängen bliebe und auch ich aufhörte, Mädchen als marmorne Göttinnen zu betrachten. Dass auch ich mich irgendwann von der Wand lösen und in die Party stürzen könnte."
"Bis Atlit sinnierte ich über diese Wankelmütigkeit der Gefühle. Und darüber, wie schwer es ist, etwas mit Sicherheit zu wissen.Und darüber, dass fast jeder, der mir nahesteht, seine Schwierigkeiten damit hat, zu wissen, was er tatsächlich fühlt, und sich deshalb pausenlos etwas vormacht, was vielleicht generell eine Generationenfrage ist, denn vielleicht bringt die Fülle von Ablenkungsmöglichkeiten und Optionen, die unsere Generation hat, uns so durcheinander, dass wir unseren inneren Pfad verlieren, im Gegensatz zu unseren Eltern, die wussten, was sie wollten, weil sie nicht eben viel Auswahl hatten, doch wer weiß, ob sich hinter all dem bei ihnen nicht ein großes Bedauern verbarg, oder zu mindest das vage Gefühl, etwas versäumt zu haben, etwas, das wir nicht bemerken konnten, weil wir Kinder waren, sie nicht sehen konnten, wie sie wirklich waren (oder doch konnten, aber es vorgezogen haben, zu unserem Wohl, es nicht zu sehen)."
"Siehst du? Ich zügelte den Impuls, aufzustehen und zu gehen, der mich von dem Augenblick an, da ich mich gesetzt hatte, gepackt hielt. Hör auf, so distanziert zu sein. Versuch einmal in deinem Leben, dich rückhaltlos auf etwas einzulassen."
"Ich rief meine Freunde nicht an, weil ich auf eine Art, die sogar mir schwerfällt zu erklären, ein einsamer Mensch bin. Ein einsamer Mensch, der viele Freunde hat. Ein einsamer Mensch, der gelernt hat, sich in der Öffentlichkeit so zu geben, als wäre er gesellig, sich in Momenten des Schmerzes aber immer wieder auf seine Ausgangsposition zurückzieht. Was vielleicht auch eine Lüge ist."
"Bis Atlit sinnierte ich über diese Wankelmütigkeit der Gefühle. Und darüber, wie schwer es ist, etwas mit Sicherheit zu wissen.Und darüber, dass fast jeder, der mir nahesteht, seine Schwierigkeiten damit hat, zu wissen, was er tatsächlich fühlt, und sich deshalb pausenlos etwas vormacht, was vielleicht generell eine Generationenfrage ist, denn vielleicht bringt die Fülle von Ablenkungsmöglichkeiten und Optionen, die unsere Generation hat, uns so durcheinander, dass wir unseren inneren Pfad verlieren, im Gegensatz zu unseren Eltern, die wussten, was sie wollten, weil sie nicht eben viel Auswahl hatten, doch wer weiß, ob sich hinter all dem bei ihnen nicht ein großes Bedauern verbarg, oder zu mindest das vage Gefühl, etwas versäumt zu haben, etwas, das wir nicht bemerken konnten, weil wir Kinder waren, sie nicht sehen konnten, wie sie wirklich waren (oder doch konnten, aber es vorgezogen haben, zu unserem Wohl, es nicht zu sehen)."
"Siehst du? Ich zügelte den Impuls, aufzustehen und zu gehen, der mich von dem Augenblick an, da ich mich gesetzt hatte, gepackt hielt. Hör auf, so distanziert zu sein. Versuch einmal in deinem Leben, dich rückhaltlos auf etwas einzulassen."
"Ich rief meine Freunde nicht an, weil ich auf eine Art, die sogar mir schwerfällt zu erklären, ein einsamer Mensch bin. Ein einsamer Mensch, der viele Freunde hat. Ein einsamer Mensch, der gelernt hat, sich in der Öffentlichkeit so zu geben, als wäre er gesellig, sich in Momenten des Schmerzes aber immer wieder auf seine Ausgangsposition zurückzieht. Was vielleicht auch eine Lüge ist."
aisid's review against another edition
emotional
reflective
medium-paced
5.0
Content Warnings
Graphic: Mental illness and Suicidal thoughts
Moderate: Death
gaiettaformentin's review
inspiring
reflective
medium-paced
- Plot- or character-driven? Character
- Strong character development? Yes
- Loveable characters? Yes
- Diverse cast of characters? Yes
- Flaws of characters a main focus? Yes
4.0
phai___'s review against another edition
emotional
hopeful
reflective
sad
medium-paced
- Plot- or character-driven? A mix
- Strong character development? It's complicated
- Loveable characters? Yes
- Diverse cast of characters? No
- Flaws of characters a main focus? Yes
4.5
bello bello bello. ho pianto più volte in diverse occasioni. Churchill mi sta un po' sul cazzo, ma si è redento nel post scriptum finale. voglio a bene a sti quattro scemi (cinque con Shachar Cohen), ma quanto avrei voluto che Yuval si scastrasse da Yaara e approfondisse il rapporto con la ragazza schiva del gruppo di scrittura? T R O P P O.
niente, non ce la faccio mai con lo stile di Nevo. mi piace troppo. questa volta ha anche inserito un bel po' del contesto Israelo-palestinese, costa che nei due libri precedenti non avevo trovato. Nevo si lava sempre un po' le mani dall'approfondire troppo la questione dell'occupazione palestinese e dell'usurpazione dei Territori. Anche se alla fine ha voluto ricollegarla e includerla come plot twist integrale e come uno dei motivi più importanti della depressione post traumatica di Yuval.
l'unica frase che non ho apprezzato è quella sugli amici che vanno e la donna che resta. non sono d'accordo, non vivo così la vita e le relazioni: l'amicizia ha un ruolo troppo fondamentale per me, è un pilastro, non vivo senza.
metereopatia's review against another edition
DNF - may one day I'll pick it up again
ithaka2022's review against another edition
3.0
"Три этажа" мне понравились намного больше. Там и история получше, а главное, нет политики, и потому я не успела узнать, что Нево у нас левак, а я не могу вот это все - израильская военщина и несчастные террористы.
gailpirl's review against another edition
4.0
I think what won me over was the fact that I was sure, just sure, that it was true.
The story opened two different ways, by two different characters. First with an intro, then with the first line.
From the moment I opened the book I was taken. But I think when Emmi, who usually reads books in English, picked it up and said "this is a great book" - it was a done deal.
What was different for me about this book was that the love interest was actually my least favorite character - though I'm not sure if you were supposed to like her in the first place. In the meantime, Amihai(might be spelled differently in the translation to English, I read it in Hebrew) - a secondary protagonist, if you get what I mean - was my favorite character.
All of the characters were so realistic it hurt.
Don't get me wrong, I still really liked the narrator. I deeply identified with what he said about loneliness near the end of the book. Also a running theme that I found very true was how people try to make themselves seem better than they are to themselves. Had a GREAT word in Hebrew, but I don't know what they called it in English.
All in all, this book is worth a read. The fact that I forgot the author's name which made me think the book was real shows how good it is.
אני חושבת שמה שכבש אותי היא העובדה שהייתי בטוחה, פשוט בטוחה, שהסיפור אמיתי.
הסיפור נפתח בשני אופנים על ידי שתי דמויות שונות. קודם עם הקדמה ולאחר מכן עם משפט פתיחה.
מרגע שפתחתי את הספר נשביתי בקסמו. אבל אני חושבת שכשאמי, שבדרך כלל קוראת ספרים באנגלית בגלל, הצביעה עליו ואמרה "זה ספר מדהים" - it was a done deal.
מה שהיה הכי שונה היה שדווקא מושא האהבה של הספר, שאני לא בטוחה אם הייתי אמורה לאהוב אותה או לא, יצאה הדמות הכי פחות אהובה עלי, בעוד שהדמות של עמיחי - דמות משנית-ראשית כזאת, אתם בטח מכירים כאלו - היא הדמות האהובה עלי.
בכלל הדמויות היו כ"כ אמיתיות שזה כואב.
הזדהיתי נורא גם עם המספר. לדוגמא מה שהוא אמר לגבי בדידות לקראת סוף הספר - על עצמו ועל כך שאולי הוא העמיד פנים שהוא אדם חברתי בעוד שהוא היה בן אדם בודד. יכול להיות שאני חושבת מעצמי, שאני - בלשון הספר - מייפה את עצמי בעיני. אבל עדיין.
בכלל הספר הזה שווה קריאה. ועצם העובדה שבגלל ששכחתי את שמו של הסופר חשבתי שזה אמיתי מראה כמה הספר הזה מעולה.
The story opened two different ways, by two different characters. First with an intro, then with the first line.
From the moment I opened the book I was taken. But I think when Emmi, who usually reads books in English, picked it up and said "this is a great book" - it was a done deal.
What was different for me about this book was that the love interest was actually my least favorite character - though I'm not sure if you were supposed to like her in the first place. In the meantime, Amihai(might be spelled differently in the translation to English, I read it in Hebrew) - a secondary protagonist, if you get what I mean - was my favorite character.
All of the characters were so realistic it hurt.
Don't get me wrong, I still really liked the narrator. I deeply identified with what he said about loneliness near the end of the book. Also a running theme that I found very true was how people try to make themselves seem better than they are to themselves. Had a GREAT word in Hebrew, but I don't know what they called it in English.
All in all, this book is worth a read. The fact that I forgot the author's name which made me think the book was real shows how good it is.
אני חושבת שמה שכבש אותי היא העובדה שהייתי בטוחה, פשוט בטוחה, שהסיפור אמיתי.
הסיפור נפתח בשני אופנים על ידי שתי דמויות שונות. קודם עם הקדמה ולאחר מכן עם משפט פתיחה.
מרגע שפתחתי את הספר נשביתי בקסמו. אבל אני חושבת שכשאמי, שבדרך כלל קוראת ספרים באנגלית בגלל, הצביעה עליו ואמרה "זה ספר מדהים" - it was a done deal.
מה שהיה הכי שונה היה שדווקא מושא האהבה של הספר, שאני לא בטוחה אם הייתי אמורה לאהוב אותה או לא, יצאה הדמות הכי פחות אהובה עלי, בעוד שהדמות של עמיחי - דמות משנית-ראשית כזאת, אתם בטח מכירים כאלו - היא הדמות האהובה עלי.
בכלל הדמויות היו כ"כ אמיתיות שזה כואב.
הזדהיתי נורא גם עם המספר. לדוגמא מה שהוא אמר לגבי בדידות לקראת סוף הספר - על עצמו ועל כך שאולי הוא העמיד פנים שהוא אדם חברתי בעוד שהוא היה בן אדם בודד. יכול להיות שאני חושבת מעצמי, שאני - בלשון הספר - מייפה את עצמי בעיני. אבל עדיין.
בכלל הספר הזה שווה קריאה. ועצם העובדה שבגלל ששכחתי את שמו של הסופר חשבתי שזה אמיתי מראה כמה הספר הזה מעולה.